החלטה בתיק ת"א 14860-07-12

1.         לפני בקשה מטעם מינהל מקרקעי ישראל - הנתבע (להלן:"המינהל") לדחות את התביעה על סף מחמת מעשה בית דין, התיישנות ושיהוי. לחילופין, מבוקש לעכב את ההליכים עד להכרעת ביהמ"ש בעליון בע"א 6568/11.  

כמו כן מבוקש להאריך את המועד להגשת כתב הגנה ב- 30 יום לאחר מתן החלטה בבקשה דנן.  

2.         עפ"י כתב התביעה שלפני ,התובעת (להלן:"המשיבה")  היתה במועדים הרלוונטיים לכתב התביעה בעלת זכויות חכירה בשטח מקרקעין  הנמצא באזור התעשייה בקריית עקרון, בבעלות רשות הפיתוח ובניהול המינהל.

המשיבה טוענת כי משביקשה לקדם תכנית בניין עיר חדשה ("תב"ע") ולפיה ישונה ייעוד המקרקעין מתעשייה למסחר  ואחסנה, התנה המינהל את חתימתו על התב"ע ואת הסכמתו לשינוי היעוד, בין היתר,  בתנאים הבאים:

א.         תשלום דמי "שימוש חורג" בגין השימוש החורג שנעשה בתקופה שקדמה למועד הסכמת המינהל, בשיעור שנתי של 5% מההפרש בין הערך המעודכן של זכויות המשיבה במקרקעין לפי החכירה המקורית לבין הערך המלא של הקרקע לפי היעוד בפועל בצירוף שיעור שנתי של 1% מערך אותו הפרש המהווה "קנס".   

ב.         תשלום דמי חכירה מהוונים בשיעור של 31% מההפרש בין הערך המעודכן של זכויות המשיבה במקרקעין לפי החכירה המקורית לבין הערך המלא של הקרקע לאחר שינוי היעוד.

הסעדים המבוקשים עפ"י כתב התביעה הם:

א.         להצהיר כי החלטת המינהל לחייב את המשיבה בתשלום דמי שימוש בשיעור שנתי של 5% בגין השימוש שנעשה בתקופת העבר וב"קנס" בשיעור שנתי של 1%, הינה ללא הסמכה שבדין ובניגוד לעקרון החלטת מועצת מקרקעי ישראל ומשכך, היא בלתי חוקית ודינה בטלות.

ב.         מששיעור דמי השימוש בגין תקופת העבר היה צריך לעמוד על שיעור של 1.71%, להורות למינהל להשיב למשיבה את הכספים ששולמו לו ביתר,  בסך של 8,111,981.83 ש"ח בצירוף ריבית והצמדה כדין ממועד התשלום ועד להשבת הכספים בפועל.

ג.          לחילופין, עפ"י העיקרון שנקבע בהחלטת מועצה 870 לפיו שיעור דמי השימוש בגין תקופת העבר היה צריך לעמוד על שיעור 2%, יש להורות למינהל להשיב למשיבה את הכספים ששולמו לו ביתר בסך של 7,484,908.2 ש"ח בצירוף ריבית והצמדה כדין ממועד התשלום ועד להשבת הכספים בפועל.

ד.         לחייב את המינהל בהוצאות תובענה זו.

3.         המשיבה הגישה ביום 19.5.09 כתב תביעה לביהמ"ש המחוזי בת"א -יפו במסגרת ת"א 1555/09 (בהתאם להחלטת כב' הש' ישעיה מיום 18.5.09, אשר הורה על הגשת תביעה רגילה חלף המרצת פתיחה שהגישה המשיבה) בו נתבקש ביהמ"ש לקבוע כי המינהל גבה ממנה כספים בגין תשלום דמי שימוש חורג ודמי שינוי יעוד שלא כדין ובניגוד לחוזה החכירה לדורות שבין הצדדים ולחייבו בהשבת הסכום שנגבה ביתר בסך של 23,475,948 ש"ח. לטענת המשיבה בכתב התביעה שם , חוזה החכירה נשוא התובענה הינו חוזה חכירה ייחודי המקנה לחוכרת זכויות של בעלים ממש ולכן, הפעילות שביקשה החוכרת לבצע בנכס- הינה מותרת, ובודאי שאינה כרוכה ומחייבת כל תשלום שהוא למינהל. על כן - הואיל ושולמו התשלומים הללו למינהל, הרי שהם נדרשו ונגבו שלא כדין וחובה על המינהל להשיבם.   

            בפסה"ד שניתן ביום 14.7.11  בת"א 1555/09 ע"י כב' הש' ד"ר ד' אבניאלי נדחתה התביעה.

            על פסק הדין  הוגש ערעור לביהמ"ש העליון - ע"א 6568/11, אשר עדיין תלוי ועומד. 

4.         תמצית טענות המינהל:

א.         השתק עילה - סוגיית תשלום דמי השימוש הועלתה ע"י המשיבה ונדונה בפני בימ"ש זה במסגרת ההליך בת"א 1555/09 וניתן פס"ד ביום 14.7.11. על פס"ד זה הוגש ערעור לביהמ"ש העליון במסגרת ע"א 6568/11.

            עיון בכתב התביעה ובפסה"ד בת"א 1555/09 מלמד כי עסקינן בטענות זהות שנדונו במהלך הדיון שם. כמו כן, הסעד המבוקש בתביעה דנן מהווה חלק מהסעד שהתבקש במסגרת התביעה בת"א 1555/09.  בתביעה בת"א 1555/09 הסעד שנתבקש היה השבת דמי ההיתר ודמי שימוש חורג ואילו בתביעה זו הסעד המתבקש הינו השבת חלק מדמי השימוש החורג. 

עיון בכתב התביעה בת"א 1555/09  ובכתב התביעה דנן מעלה כי שתי התביעות מבוססות על תשתית עובדתית זהה שעניינה דרישת המינהל מהמשיבה לדמי שימוש חורג וכי הזכות שנפגעה ו/או האינטרס המוגן הינם זהים.  

            במסגרת התביעה דנן, המשיבה חוזרת ומעלה את אותה עילה שבעטיה הגישה את התביעה בת"א 1555/09 ושבגדרה נוצר מעשה בית דין.